<h1>הפרדס לרש"י הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף טו.</h2>
וששאלתם על שני אחים שדרכו גיתות בחולו של מועד והריקו יין בחבי[ו]ת וסתמו. ובאו גוים בעלי העגלות בי[ום] ט[וב] והטעינו היין על העגלות והלכו להם, ואותן שני אחים הלכו [עם העגלות] ב' ימים טובים [כי] אמרו מוטב לנו לחלל י[ום] ט[וב] ולא נפליג עצמינו מן היין וינסך לנו היין, מהו בשתייה, שהרי היין שמור על ידיהם על ידי חילול י[ום] ט[וב], ועוד כי היין [היה] תוסס והיו צריכין לפתוח ולסתום תדיר בשפופרת של קנה ביום טוב. כך דעתי נוטה שהיין מותר בשתייה. דתניא השוחט בשב[ת] וביו[ם] הכפורים אע"ג שמתחייב בנפשו שחיט(ה)[תו] כשיר[ה] ואע"פ דמוקמינ[ן] לה בשוגג בפרק הכל שוחטין [ט"ו ע"א] דמתרצינן אע"פ דאילו במזיד קא מתחייב בנפשו כי עביד בשוגג שחיטתו כשיר[ה], איכא למימר [ד]שינוי דחיקי הוו, דהא מייתי לה בפרק אלו נערות [ל"ד ע"א] ומוקים לה במזיד כמשמע(א)[ה], ואפילו ר' יוחנן הסנדלר דאמ[ר] המבשל במזיד בשבת שלא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים, כגון בדבר שמתחייב בנפשו. ואלו שני אחים לא נתחייבו בנפשם אפי[לו] אם היתה שבת, שהרי לא התרו בהם. ועוד תחומין לאו דאורייתא הן, ולא איסור לאו הוא. ואם תאמר שפתחו וסתמו בשפופרת של קנה, אין כאן מלאכה. ועוד שיום טוב היה, וכל העושה מלאכה ביום טוב לוקה [ארבעים] ותו לא. לפיכך אני אומר שמותר בשתייה. ושלומינו ירבה לעד.
